מעיל עם כנפיים, שרשרת-אקדח: תערוכה דיגיטלית בהשראה ספרותית

"המילים נופלות בצרורות מתים על סדין הפרחים. על המיטה שלה. הן מזכירות לך ולדות מתים, עוברים לא גמורים, עצמות בריח של יצור שלא הספיק להתפתח די צרכו."

חומרים: נייר דפדפות מצופה בלכת שלאק.

לֹא הִכַּרְתִּי אֶת אַבָּא. שָׁנִים

אַחֲרֵי שֶׁמֵּת מָצָאתִי אֶת הָאֶקְדָּח שֶׁלּוֹ

בַּעֲלִיַּת הַגָּג שֶׁל דּוֹדָתִי הַמְּנוֹחָה.

מַדְרֵגוֹת הָעֵץ הוֹבִילוּ

אַחַת אַחֲרֵי הַשְּׁנִיָּה,

אֶל קֻפְסַת קַרְטוֹן יְשָׁנָה. לֹא מְדֻבָּר

בְּאוֹצָר גָּנוּז. הָאֶקְדָּח, קָרִיר, מְצֻפֶּה אָבָק,

חִכָּה בִּדְמָמָה. אִישׁ מֵאִתָּנוּ לא הִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ,

לֹא לָחַץ עַל הַהֶדֶק תּוֹךְ כְּדֵי שִׁבְעָה. וְגַם אַחַר כָּךְ

הָאֶקְדָּח הָיָה מֻנָּח.

הֶחְזַרְתִּי אוֹתוֹ לַמִּשְׁטָרָה.

אֵינִי יוֹדַעַת אִם אַבָּא שָׁמַר אוֹתוֹ חָסוּי

אוֹ הָלַךְ אִתּוֹ בָּרְחוֹב חָשׂוּף

עַל חֲגוֹרָה. אִם יָרָה.

בַּלֵּילוֹת אֲנִי פּוֹשֶׁטֶת אֶת יָדִי.

בַּחשֶׁךְ הִיא נִרְאֵית חֲזָקָה.

תַּחַת צִפּוֹת הָאֵבֶל הַדַּקִּיקוֹת

אֲנִי מוֹתַחַת אֶצְבָּעוֹת וּמוֹדֶדֶת.

מתוך "כאב מרחקים", סדרת כבר לשירה הוצאת מוסד ביאליק 2021.

בתכשיט, דימוי אקדחו של האב וזכרונה של הילדה נעשים לדימוי היברידי יחיד. חומרים: סיכה – כסף, שעווה. תליון – נחושת מצופה כסף, גומי שחור.

"אני אספר לה הכל ואז אולי היא תבין. כמעט הכל. חוץ מאיך כשהבאתי את האוטו של אבא שלי למגרש גרוטאות בקליבלנד הגווייה שלו עוד הייתה חמה בתא המטען."

כשיצר ההישרדות והתשוקה לכוח גוברים אצל הפוליטיקאים על ערך הציונות, הם יוצרים בעם שסעים וקרעים שבסופו של דבר ימוטטו את המדינה. חומרים: ז'קט יד שנייה, חולצות תנועה של השומר הצעיר, חוטי רקמה ומקרמה.

תַּרְנְגוֹלוֹת קִרְקְרוּ

בֶּחָצֵר שֶׁל גַּלִּי הַבְּלוֹנְדִּינִית

עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן הִזְדַּקְּפוּ מִינְיָאטוּרוֹת שֶׁל מְטוֹסִים.

גַּם אַבָּא שֶׁלִּי עָבַד בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה

וְעַל דַּפֵּי הַטְּיוּטָה הַדַּקִּיקִים שֶׁהֵבִיא מִמִּשְׂרָדוֹ

צִיַּרְנוּ קַוִּים אֲפֹרִים שֶׁל מַסְלוּלִים בִּמְקוֹם שָׁמַיִם.

אַחַר כָּךְ אָכַלְנוּ גְּבִנָּה לְבָנָה וְזֵיתִים.

פָּתַחְנוּ אֶת קֻפְסַת הַשַּׁחְמָט

הִתְחָָרֵינוּ זוֹ בָּזוֹ בַּמַּהֲלָכִים מִמְצָאִים

סִדַּרְנוּ מֵחָדָשׁ אֶת הַכֵּלִים

הִסְתּוֹבַבְנוּ בֶּחָצֵר עַד שֶׁשּׁוּלֵי הַחֲצָאִית הִתְרוֹמְמוּ

וְגֵרְדוּ מִסְּבִיבֵנוּ אֶת שִׂיחֵי הַפִּיטַנְגּוֹ. הִתְגַּלְגַּלְנוּ

מַעְלָה וּמַטָּה

עַל הַסַּפָּה הַכְּחֻלָּה

מַכְתִּימוֹת אוֹתָהּ אָדֹם

סוֹפְרוֹת מִי יוֹתֵר

מְהִירָה בְּגִלְגּוּלָהּ.

אַבָּא שֶׁלִּי מֵת קֹדֶם.

אַחַר כָּךְ אַבָּא שֶׁלָּהּ.

אַחַר כָּךְ אִמָּא שֶׁלִּי.

אַחַר כָּךְ אִמָּא שֶׁלָּהּ.

מתוך "כאב מרחקים", סדרת כבר לשירה הוצאת מוסד ביאליק 2021.

חצאית מתנפנפת היא חלומה של כל ילדה. שילבתי את טכניקת קיפולי מטוסי נייר שלמדתי מאבא עם הדפס ציורי ילדים כדי ליצור חצאית שמשחזרת ילדות שנקטעה באחת. חומרים: בד גולמי וציור בטושים.

וככה כל לילה אתה נרדם איתו עייף מול משחקי הליגה הארגנטינאית, ובבוקר שוב מתעורר ליד אישה יפה וסולחת שגם אותה אתה אוהב עד כאב."

בסיפור "השמנמן" נדמה שנמצאה הזוגיות המושלמת: כנה, מכילה ומאפשרת, מעניקה את החופש להיות מי שאנחנו ובכך גם מעצימה את האהבה.
חמש הטבעות – המשובצות בפריטים פשוטים מן החיים עצמם – נוצרו מתוך מחשבה על זוגיות אמיתית, כזאת שנבנית מתוך היומיום והפרטים הפשוטים שסובבים אותנו. ניסיתי לצאת מן ההבניה הרומנטית אל תוך מציאות של חיים מלאי רגשות, ולספר סיפור נוסף על חיים ביחד, בזוג. חומרים: כסף סטרלינג, חלוק נחל, בצל סגול, מכתבים על דפי ממו, פרחים מיובשים, גלעין אבוקדו מיובש.

אֲחוֹתָהּ מַכְרִיחָה אוֹתָהּ לֶאֱחֹז             

בְּשָׁלשׁ שְׁכָבוֹת שֶׁל נֵר שַׁעֲוָה

אֲדֻמָּה, צְהֻבָּה, כְּחֻלָּה.

מוּל הַמַּסְרֵטָה הַפְּתִיל בּוֹעֵר

נוֹפֵל לָהּ מֵהַיָּד. הִיא צוֹעֶקֶת.

הַשִּׂמְלָה שֶׁלָּהּ קְטַנָּה. שְׁעָרָהּ חָלָק.

הַנְּמָשִׁים אֵינָם בּוֹלְטִים עֲדַיִן

גַּבָּהּ מְקֻמָּר בְּהֶתְקֵף חֲרָדָה.

אִמָּהּ שְׁזוּפָה וְיָפָה בְּשִׂמְלָה וְרֻדָּה.

עַל צַוָּארָהּ שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב שֶׁתּוֹרִישׁ לַיַּלְדָּה.

זְרוֹעוֹתֶיהָ חֲזָקוֹת וּשְׂעָרָהּ חוּם וּבָרִיא

עוֹד לֹא נִפְרַד מִקַּרְקֶפֶת.

אִמָּהּ מַגִּישָׁה עוּגַת שׁוֹקוֹלָד

שֶׁלֹּא אָפְתָה. שְׁכָבוֹת קַצֶּפֶת וְסֻכָּר

דֻּבְדְּבָנִים פְּרוּצִים מִלְמַעְלָה.

אֶת כָּל זֶה אֲנִי לֹא זוֹכֶרֶת.

מתוך "כאב מרחקים", סדרת כבר לשירה הוצאת מוסד ביאליק 2021.

את הצמיד – המוקדש לזכרו של אבי – יצרתי שנה לאחר שנפטר. שרשרת הזהב שלו היא הפריט היחיד שנותר לי ממנו. הוא ענד אותה כל העת, למעט ברגעים שבהם היו מחברים לצווארו מחט רפואית, שאז  היה מקפל אותה לשניים ועונד אותה על ידו. הוא ואמי התגרשו כאשר הייתי בת שמונה. מדי שבוע הייתי נוסעת לבקר אותו בשוק הפשפשים. זכרונותי מהשוק נוגעים בעיקר למסכות האפריקאיות שהייתי אוספת בתור ילדה, והתגלגלו במסכות ששחזרתי בצמיד: שש מסכות, כמספר הנפשות שאיבדתי, מגולפות משעווה של נר נשמה. חומרים: פליז, אלפקה, שעוות נר נשמה.

"הוא שוכח את עיניו בקבר ואני מחביא את המקל כל פעם במקום אחר."

מקל ההליכה הוא מרכז הסיפור – החפץ המניע את העלילה. הוא משמש כלי נשק הנישא כאמצעי הגנה וכאיום.  חומרים: עור צמחי.

"איך נהניתי לראות את המכונית הזו שהוא כל כך אהב נמעכת לחתיכת כלום."

כדי להמחיש את התחושה של עצירת החיים שמלווה אותי בתקופה האחרונה, יצרתי שלוש מסכות עשויות שכבות פלסטיק שקופות. בין שכבות הפלסטיק דחוסים חומרים מהיומיום: זר פרחים, אבני חן מנצנצות וחתיכת מתכת זהובה. הם כלואים בתוך המסכה, עצורים וקפואים בזמן, מסתירים את הבעות הפנים ויוצרים תחושת מחנק. חומרים: פלסטיק שקוף, זרקונים, פרחים, פליז.

"היא מתה, ומכרתי אותה לפני יומיים לבעל החנות, הנה היא שם באמצע, בשמלה הצהובה המקושטת."

על שכבות הבד של שמלת כלה נרשמו באקספרסיביות משפטים שנועדו לחזק את הכלה, להזכיר לה את זהותה ואת הדרך שעשתה עד לחתונה. חומרים: בד סאטן, כותנה, אורגנזה, משיֿ צביעה ידנית בצבע גואש, צביעה ידנית בצבע משי.

"צילום קבוצתי יטשטש את ההבדלים ביניכן. אתן רבות מאוד אבל אף אחת מכן לא הייתה משתחררת על סעיף 'עודף בנות'."

סדרת סיכות המדברת על חוויית החיילת בצה"ל, ונוצרה בהשראת ספרה של שחורי. חומרים: סיכות שדכן, חיילי צעצוע, קלסרי פלסטיק, פלדה קפיצית.

וּבַגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם

הָיִיתִי יֶלֶד בְּהודוּ

בְּלִי יָדַיִם.

בְּלִי רַגְלַיִם.

מִתְנוֹעֵעַ חֶלְקִית בְּמָתְנָיו

עַל סְקֶטְבּוֹרְד שָׁחֹר.

וּמוּל מַגְלֵשׁוֹת הַיְּלָדִים הָאֲחֵרִים,

מִתְקַדֵּם עַל הַכְּבִישׁ,

כְּאִלּוּ כְּלוּם

הַבֶּטֶן הַתַּחְתּוֹנָה רוֹצָה לָעֶלְיוֹנָה

וְהַכְּתֵפַיִם, מְרֻכָּזוֹת כְּצִפּוֹרִים טָסוֹת

"לִנְשֹׁם", אוֹמֶרֶת הַמּוֹרָה לְיוֹגָה

"לֹא לִשְׁכֹּחַ לִנְשֹׁם", צוֹעֵק הַפֶּתֶק עַל הַמְּקָרֵר

"נָכוֹן שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת אוֹתִי?" שׁוֹאֲלוֹת עֵינֶיהָ שֶׁל כַּלְבַּת הַמַּחְמָד

שֶׁיּוֹדַעַת שֶׁאָסוּר לְהִתְעַסֵּק עִם הַוִּילוֹנוֹת

"אֲנַחְנוּ קַרְחוֹנִים סְקַנְדִינָבִיִּים", שׁוֹלַחַת לִי מִסְרוֹן בַּת מִשְׁפָּחָה

וַאֲנִי מְנַסָּה לְהַחְלִיק אֶת הַמַּגָּע עַל רִצְפַּת הָעוֹלָם

לַעֲלוֹת מֵחָדָשׁ אֶל הַקַּו הַמְּסֻמָּן

לָצוּף אֶל הַגִּלְגּוּל הֶחָדָשׁ.

מתוך "כאב מרחקים", סדרת כבר לשירה הוצאת מוסד ביאליק 2021.

מתוך מחשבה על הצורך והרצון לשחרר, להתבגר, להתגבר ולשחרר שוב – לגלות את החופש והתנועה במקומות שאין – עלתה בי מחשבה על עצים. הם שלמים עם גלגולי החיים, משחררים בחופשיות, חיים בסבלנות, גדלים ומתעצמים. חומרים: קליפות עצים, חוט נחושת.

"בקיבוץ את מעוררת תמיהה... את אומרת שאת מתכוונת לכתוב. שאת רוצה ללמוד ספרות. שאת מתכוונת להיות משוררת."

רציתי לדבר על הבחירה ללכת ללמוד מקצוע אמנותי, על הידיעה שאתה מיוחד בין מיוחדים ועל הביטחון להגיד, "יש לי מה שצריך בשביל להיות סופר/מעצב/אמן". בחרתי ליצור מעיל טרנץ' קלאסי, ועם זאת ייחודי. הידוק ושחרור של החגורות מאפשרים לשנות את צורת המעיל (לדוגמה, להפוך אותו למעין סרבל). חומרים: אריג קופרו בצבע חאקי, אריג קופרו סגול בצביעה ידנית.

"הוא נראה משוגע לגמרי אבל גם לא מזיק..." קנלר הוא אדם מוזר מאוד: הוא נראה קצת מסומם, "מטוגן יתר על המידה", אך לא באופן מזיק או בעייתי.

בסוף הספר קנלר מגלה לגיבור שהוא שלא התאבד, אלא שהוא בעצם מלאך שנדרש לעזוב את העולם הזה לאחר שנחשף. החיבור בין מלאך ודמות "מטוגנת מדי" הביא אותי ליצור כנפיים מטוגנות. חומרים: עץ בחיתוך לייזר, ספוג צהוב, בד לייקרה, ציפוי גומי leakseal, צבעי אקריליק, דבק.